הרחבתי את הפוסט
איילת שקד, הטופ מודל הבאה, ותולדות האמנות
לעבודה במסגרת קורס בשנקר, "מגדר ותרבות חזותית" עם ד"ר סיון שטנג, והרי היא לפניכם.
בחירות 2013: איילת שקד, מנהיגה או פרזנטורית?
ניתוח השוואתי של דיוקנה של ח"כ איילת שקד ובחינת 'דימוי המנהיג' בתרבות החזותית.
איילת שקד, פוליטיקאית וחברת כנסת בישראל, פרצה אל התודעה הכללית בבחירות לכנסת לשנת 2013. דמותה הפוליטית נתפסה מייד כשנויה במחלוקת, הן משום התבטאויותיה ודיעותיה הפוליטיות, אך בעיקר משום המראה החיצוני שלה, כיוון שבלטה בנוף הפוליטי כאישה שנתפסת בחברה הישראלית כאשה יפה במיוחד. (מכאן, לשם הנוחות, לא אסייג את היות שקד אישה אטרקטיבית 'לפי מה שנחשב בחברה הישראלית-מערבית שלנו' אלא אשתמש בשם התואר "יפה" כאילו היה עובדה). שקד, אשר תמונתה, כמו גם תמונתו של ראש הרשימה נפתלי בנט, התנוססה על שלטי החוצות לקראת הבחירות האחרונות, בלטה בדיון הציבורי בשל יופייה החיצוני. יופייה של שקד תפס תשומת לב במדיה הן בדיון האזרחי- בין בלוגרים, חברי פייסבוק ומטקבקים, והן בדיון אודותיה בתקשורת ההמונים- בטלוויזיה ובעיתונות. לא מעט ראיונות 1 וטורי דעה2 בין אם קומיים3, סאטיריים 4 או בעלי אופי אינפורמטיבי 5, עסקו ביופיה והשפעתו הפוליטית. לעיתים קרובות עורר יופייה חשדנות לגבי האופן שבו הגיעה למעמדה, תיאוריות לגבי השימוש בו למטרות פוליטיות ע"י בעלי כח, תהיות ולגבי קיומם או חוסר קיומם של הכשרונות שניחנה בם מעבר למראה החיצוני. חלק מהטענות מתייחסות ליופיה של שקד ככלי אישי שלה להתקדמות6, חלקן מתייחסות ליופיה ככלי של המפלגה לקדם את עצמה מבחינה שיווקית7, וחלקן גורסות כי הצורך המיוחד של מפלגת "הבית היהודי" בפנים יפות מייצגות הוא כ'עלה תאנה' שמטרתו להסתיר את האנשים הקיצוניים הרבים שאורבים לציבור ברשימת המפלגה לכנסת8.
כך או כך, נדמה כי השאלה המרכזית הנובעת מהעניין התקשורתי סביב חזותה של שקד והופעתה המפתיעה כמעט בראש רשימה שמזוהה עם צביון יהודי-דתי וימני, כאשה חילונית שגדלה וחייתה בצפון ת"א (וכמובן- מאוד יפה) היתה- האם מדובר במנהיגה או בדוגמנית?9 עברה הפוליטי והמקצועי העשיר של שקד עשוי להיות רלוונטי על מנת לענות על השאלה הזו, אך לשם ענייננו אנסה להשיב על השאלה אך ורק באמצעות התייחסות לדימויים המצולמים של דמותה אשר הוצגו בתקשורת, ובמרכזם הדימוי הבולט, המתוקשר, והמרכזי ביותר של ח"כ שקד לקראת בחירות ישראל לכנסת לשנת 2013- דיוקנה על גבי כרזת הבחירות של קמפיין 'הבית היהודי'.
בקמפיין הבחירות של 'הבית היהודי' הוצגו שלטים המציגים את דמויותיהן המצולמות של יו"ר המפלגה, נפתלי בנט, ושל שקד, בקריאות (בהתאמה) “אחי, בוא הביתה" ו"אחותי, בואי הביתה". שני הדיוקנאות משדרים נועם וחביבות, מחזקים את המסר לפיו חזון מפלגת הימין של בנט הוא לאחד את עם ישראל- חילונים ודתיים, תחת כנפי המסורת היהודית וארץ ישראל השלמה, למדינה יהודית ודמוקרטית. התמונות המחוייכות הן דימוי יוצא דופן על גבי כרזת בחירות-ארציות, הן בתרבות הישראלית והן בהיסטוריה האוניברסלית של כרזות הבחירות. כפי שנראה מייד, דמויות מנהיגים פוליטיים יהיו לרוב מבויימות באופן דרמטי יותר, מלא חשיבות ובמבט חודר- אל עבר הצופה, או אל עבר "העתיד" ו"החזון"- שיהיו מיוצגים ע"י נקודה דמיונית, רחוקה וגבוהה בחלל, בה מרוכזת הדמות. את הדיון אערוך ראשית בהשוואה לדימויי מנהיגים החקוקים היטב בתודעה והזיכרון הקולקטיביים של התרבות החזותית, שנית- בהשוואה עם כרזות בחירות אחרות בעולם המציגות נשים, ושלישית- בהשוואה עם כרזות הבחירות האחרות באותו הזמן ובאותה הטריטוריה- בחירות ישראל של 2013.
השוואה אל מול איקונת המנהיג האוניברסלי
ראשית אמנה את הדוגמאות שנבחרו כדימויים איקוניים בהם מוצגים מנהיגים משמעותיים בהיסטוריה:
כרזת הבחירות של ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית ב2008, הדיוקן המפורסם של צ'ה גווארה- המהפכן המרקסיסט שדיוקנו על גבי חולצות-טי הוא סמל מקובל בתרבות הפופ מאז שנות השישים של המאה הקודמת ועד היום, דיוקנה של מלכת אנגליה אליזבת' השניה מ1977- המוכר לנו בעיקר בזכות השימוש בו בעטיפת אלבומם של הסקס פיסטולס "God save the queen”, דיוקנו של מאו, דיוקנו של ג'וסף סטאלין, וכן דיוקנאותיהם של אמא תרזה ושל מהאטמה גנדי.
בבחינה של אוסף הדימויים הללו, מהם ניבטת אלינו חזותה של מנהיגות סוחפת, אנסה לעמוד על השוני בדיוקנה של שקד שעל כרזת הבחירות.
אוסף הדימויים נחלק בגסות לשתי פוזיציות עיקריות- זו הפרונטלית, המביטה בצופה, וזו של פרופיל שלושה-רבעים, מבטה מופנה מעלה לנקודה מרוחקת בחלל. גם מאו וגם המלכה אליזבת' השניה מביטים הישר אל הצופה, ובכך מדגימים מנהיגות פרונטאלית, עזת פנים, דומיננטית. פניהם שלוות ומחויכות- מאו באיפוק רב, אליזבת' באיפוק חלקי. לבושם רשמי- מאו במדי צבא והמלכה אליזבת' בלבושה המלכותי. לעומתם אובמה, צ'ה גווארה, סטאלין, ואמא תרזה מפנים מבטם אל מחוץ לעדשת המצלמה ולסיטואציה בה הם נמצאים. כולם נושאים מבטם אל על, כביכול מהרהרים בחזונם, כשהבעת פניהם מעידה על האופן שבו הם מתכוונים לפעול להגשמתו: אובמה בנחישות המתבטאת בשפתיים ובלסת הקפוצות ובחמלה שניבטת מעיניו, צ'ה גווארה מביט מעט מעלה מאיתנו ונדמה כאילו מתמודד מול איום קונקרטי באומץ וללא חת אשר ניבטים מכל תוי פניו- בגבותיו המורדות, בעיניו המרוכזות בנקודה ספציפית ושרירי פניו המכווצים, המוכנים לפעולה. סטאלין דומה בייצוגו לדימויים הרשמיים שהוצגו תחילה- לבוש במדיו עטור תגים, פניו רגועות ומבטו מופנה הצידה ומעלה בפרופיל קלאסי של שלושה רבעים. ואילו בדיוקן האם תרזה, דמותה שוחרת הטוב מביטה למרומים, כאילו מחפשת את עזרתו וחיזוקו של אלוהים. דמות מעניינת ורלוונטית נוספת, איקונית לכשלעצמה אולם חסרת דיוקן מייצג עיקרי, היא מהטמה גנדי. גנדי, רוב תמונותיו המאוחרות דומות- בבגד קאדי פשוט או בכתפיים חשופות, עם משקפיו העגולים ובמבט מחוייך ומבוייש הנוטה כלפי מטה. עם זאת, בבול ההודי הרשמי דיוקנו מאוייר בפנים מורצנות, מוטות הצידה ומבטן מעלה. כלומר, גם כשדמותו סימפטית וצנועה, דימויו הרשמי כמנהיג יהיה מרוחק, רציני ובעל חזון. מבטה המחוייך והנעים של איילת שקד מופנה מעט אל מחוץ לעיני הצופה ומעט כלפי מטה בהטייה ראש קלה. גבותיה נינוחות, חיוכה רחב, עיניה פקוחות לרווחה. שקד לא נראית כמישהי אשר הוגה בחזונה אלא כמישהי השקועה בשיחה נעימה עם אדם שנסתר מענינו, אשר עומד מטרים ספורים מהצלם. בתמונה זו שקד מבויימת כמישהי מודעת-לא מודעת למצלמה (ובכך לעין הבוחנת אותה), שקועה בתוך סיטואציה נעלמה אך בלתי מאיימת. במאמר על ציורי נשים ברנסנס שכתבה פטרישיה סימונס2, חוקרת אמנות באוריינטציה מגדרית, היא מתארת את המעבר בייצוג נשים מפרופיל מלא לפרופיל שלושה רבעים. בעוד שהגברים היו מצויירים ע"פ רוב בדיוקן פרונטלי, הנשים היו מתוארות כדרך קבע בהטיית הראש. אחד מטיעוניה הוא שהסתה הצידה של מבט האישה בציור שומר על דימויי צניעותה ובתוליותה של האישה, הופך אותה לדמות פאסיבית וחסרת מודעות למתבונן בה- פריט דקורטיבי שהצופה יכול להביט עליו ולהתרשם ממנו בנוחות. כלומר, הנשים אינן מביטות ולכן אינן יכולות לאיים על המתבונן. נדמה כי הפניית הראש אל עבר “נקודת החזון” היא דרך לייצר מסר פוליטי של איש מעשה צנוע הפועל לשוויון ונרתע ממעמד חברתי כלכלי המשדר כח ועוצמה במובנם הקלאסי, המונארכי. עם זאת, בויתור על "נקודת החזון", כאשר שקד מגלמת את תפקיד הדימוי הנשי הבלתי מאיים, שניתן להביט בו מבלי שיביט בחזרה, היא מאמצת לדיוקנה את הערכים של 'מודל היופי הנשי' (כפי שהתפתח בהיסטוריה המערבית) וזונחת את דימוי המנהיג כפי שהוא מקובל בתרבות החזותית.
השוואה אל מול דיוקן המנהיגה האוניברסלית
אם נניח שכל אישה בשדה הפוליטי עומדת מול התמיהה הציבורית- האם אשה זו יכולה להיות מנהיגה, מעניין יהיה להשוות את דיוקנה של שקד לדיוקנאות נוספים של נשים מנהיגות על גבי כרזות בחירות.
דיוקני הנשים המנהיגות אותם נבחן הן:
דילמה רוסף- נשיאת ברזיל משנת 2011, פאק גון הייה- נשיאת דרום קוריאה משנת 2013, לאורה צי'נצ'ייה- נשיאת קוסטה ריקה משנת 2010, אן הידלגו- סגנית ראש עריית פאריס מנת 2010, וסגולן רויאל שהיתה מועמדת מובילה לנשיאות צרפת בשנת 2007.
ניתן להבחין כי כל חמש המנהיגות הצטלמו לדיוקנן כאשר עיניהן מישירות מבט עם הצופה, ארבע מתוכן מצולמות באופן פרונטאלי לחלוטין, כאשר החמישית, רויאל, מטה את ראשה לפרופיל שלושה רבעים. הארבע הראשונות מצויידות כולן בחיוך ייצוגי, בלבוש מחוייט ובשיער מסודר למשעי, רובן בתספורת קצרה (מעל לכתפיים). מעניין לשים לב לבחירה בדיוקן פרונטלי כמוטיב חזרתי בייצוגה של מנהיגה אשה בת ימינו. זאת בניגוד למנהיג שמבטו מופנה ל"נקודת החזון" כפי שראינו שמקובל כסמל למנהיגות חזקה בימינו. ניתן להניח כי הצורך של מנהיגה אשה להוכיח את כוחה, ולהתרחק מדימוי המודל הנשי בשלושה רבעים הוא שמניע את ההחלטה החזרתית הזו בבימויה של מנהיגה אשה. בסרט "הקוד המגדרי"1 מוצגים דימויים רבים אשר מציגים את דימויי מודל היופי הנשיים והגבריים כפי שהם מקובלים בתרבות החזותית בת ימינו, ומשתקפים דרך עולם הפרסום. שם ניתן לראות כי גבר נחשק יצולם בדיוקן פרונטלי חזק ובמבט חודר למצלמה, ואילו אשה נחשקת לרוב תהיה בלתי מאיימת, בתנוחה לא נוחה, לא מסתכלת אל הצופה, בעולם משלה. מנהיגה אשה שרוצה להוכיח כי היא ריאליסטית, מחוברת לעולם ועם שתי רגליים על הקרקע כנראה תעדיף שלא "להסתכן" במבט חולמני אל עבר נקודת החזון. היא תבחר להציב את עצמה שולטת בסיטואציית הצילום שמתרחשת מולה, עם מבט חודר הישר אל עדשת המצלמה וכך גם אל עינו של הצופה. את הכוחניות החודרנית של המבט בעין הצופה מרככות המתמודדות באמצעות חיוך רחב ובטוח.
יוצאת דופן מבין החמש היא רויאל- מצולמת בצילום תקריב, שערה נחתך בקומפוזיציה כך שקשה להתרשם מצורתו והוא נדמה כאין סופי. שפתיה אינן מחוייכות אך מבטה משועשע מעט, גבותיה מורמות מעט, חצי בוחנות וחצי זהירות. ישנו רמז קל של פיתוי באופן בימוי התמונה. השכבה הטיפוגרפית (עיצוב באמצעות בטקסט) שופכת אור נוסף, כאשר הסגנון הגרפי מרפרר באופן מובהק למעצבת הפמיניסטית ברברה קרוגר, שעבודותיה שואלות מעולם העיצוב הגרפי והתקשורת החזותית טכניקות שיווק אגרסיביות ופרובוקטיביות על מנת לעורר שאלות על תפקיד האישה בחברה, ועל השימוש בגוף האשה כאובייקט נחשק. מעניין לציין כי גם רויאל, כמו שקד, זכתה לעניין ציבורי מרכזי בהופעתה החיצונית, להתייחסויות רבות ליופיה, לקלות דעתה ולחטטנות 'צהובה' במצבה המשפחתי.
עם זאת, דמותה המצולמת של איילת שקד בכרזת הבחירות בהחלט יוצאת דופן בין מנהיגות העולם בנות ימינו. הצילום המצטנע שמתאיין להביע כל כח או איום קל שבקלים על המתבונן, המבט המוסת הצידה, החיוך הרחב וניתוקה המבויים מסיטואציית הצילום- הצירוף של כל אלו הוא תקדימי בכרזת בחירות המציג מועמדת מובילה ברשימת מפלגה. צילומה המצטנע נטול כל כח ודרמה ובכך בהחלט מערער על תפיסת כוחה הפוליטי המנהיגותי ומעורר שאלות על תפקידה במפלגה, לפחות בכל מה שמשתמע מכרזת הבחירות.
השוואה אל מול דיוקן המנהיג הישראלי העכשווי
בקונסטקט צר יותר של זמן ומקום, אשווה את דיוקנה של שקד אל מול כרזות נוספות מהבחירות בישראל לשנת 2013. מבין הכרזות אשר בחרו להציג דיוקן, ניתן לראות בעיקר את ייצוגם של ראשי המפלגות המתמודדות- בנימין נתניהו, ציפי לבני, שלי יחימוביץ', נפתלי בנט ויאיר לפיד. בנוסף לשקד שמיוצגת שלא כראש הרשימה לכנסת מטעם הבית היהודי, אל דיוקנה של יחימוביץ' הצטרפו בחלק מהמופעים שורת גברים תומכת ממפלגת העבודה.
באופן מעניין ניתן למצוא דמיון רב בין דיוקנם של שני המתמודדים שנחשבו להכי "ריאליים" לראשות הממשלה דאז- בנימין נתניהו וציפי לבני, שניהם במבט פרונטלי ישיר אל הצופה, רציניים כמעט לגמרי, כאשר רק רמז של חיוך מסתתר בקצות שפתיהם ובמבטם. שניהם בפנים חזקות אך רגועות ובוטחות עם גבה אחת זהירה מורמת מעלה, שניהם לבושים חליפה. נתניהו ולבני מוצגים כמנהיגים חזקים, מלכותיים, נחושים וזהירים שניתן להפקיד את גורל המדינה בידם. לעומתם, יחימוביץ' בעלת הדמוי הציבורי הקשוח מציגה עצמה בדיוקן פרונטאלי 'מרוכך' במוטיבים נשיים- חיוך רחב, עיניים מכווצות מתוקף החיוך והטיית ראש קלה, לבושה חליפה נשית. שורת הגברים מאחוריה לבושה חליפות ומביטה פרונטאלית אל הצופה. יאיר לפיד, גם הוא לבוש חליפה, בממט פרונטלי אל הצופה ובפנים חתומות ורגועות, זיק קטנטן של חיוך בשפתיו ורמז קל לחמלה בעיניו.
תצלומו של בנט מעט שונה מ'דימוי המנהיג' של ישראל 2013. בדומה ליחימוביץ' הוא מחוייך לחלוטין. בימוי התמונה יוצר תחושה שבנט נינוח ויומיומי אל מול הסיטואציה בה הוא נמצא, ואולי אף משועשע ממנה ומהצורך לייצר דיוקן רשמי. הוא לבוש בחולצה ועניבה ללא ז'קט, באופן שכמעט ומספר לצופה עשיר הדמיון כיצד אולי לבש חליפה שלמה בתחילת היום והסיר אותה במהלך הצילומים על מנת להרגיש יותר בנוח. עם זאת, פניו של בנט פרונטליים, עיניו מישירות מבט אל עדשת המצלמה, חיוכו הלבבי ומבטו המשועשע והחם אל הצלם שנמצא מעט מתחתיו (מה שבכל זאת מגביה אותו מאיתנו) מבשר, כפי שסיסמאת הבחירות מבטיחה לנו, כי 'משהו חדש מתחיל'. אחינו בנט, כפי שהוא ניבט אלינו מכרזת הבחירות, יהיה כח מפייס ומאחד כאשר יפעל 'להחזרת הרוח היהודית-ציונית השורשית למדינת ישראל ולעם בישראל'.13 במניפולציה עדינה ומתוחכמת, בנט משתמש במוטיבים המוכרים לנו מדימוייו של המנהיג ומצלי
ח לשבור אותם באופן שמעביר את מסר ה'סחבק' החיובי והחינני אך בשום אופן לא מערער על כוחו הפוליטי.
לעומתו, תמונתה של איילת שקד בולטת בחריפות בנוף הפוליטי. לעומת הרמז לרשמיות בעניבתו וחולצתו המכופתרת של בנט- שקד לבושה בחולצה תכולה כמעט יומיומית, בה אין כל רמז לרשמיות וחשיבות. גם אותה עין המצלמה תופסת מלמטה, אך בשילוב עם הטיית הראש הצידה, הטייתו של הראש כלפי מטה מותירה רושם מצטנע של המצולמת ולא של עליונותה הפוליטית עלינו (ואם ישנו רמז של עליונות של שקד עלינו אזי הוא לא כמנהיגה אלא כדימוי נשי נחשק). שיערה הפרוע עומד בניגוד לשערם המסורק למשעי של שאר המתמודדים (ולפדחתו המבריקה אך מסודרת של בנט) ויוצר דימוי של אשה חופשיה וחסרת דאגות. היא איננה מסתכלת על הצופה ואיננה מסתכלת אל נקודת החזון, אלא נמצאת כביכול בתוך סיטואצייה קונקרטית שהמצלמה תופסת ומציגה לנו. כביכול, מבלי ידיעתה. ריחוקה של שקד מסיטואציית התיעוד מנשלת אותה מהכח הפוליטי ומן ההבטחה למנהיגות, והופכת אותה באותו הרגע לשחקנית. מכיוון שבתוך קונטקסט של כרזת בחירות היא שחקנית שתפקידה לקדם מוצר- כלומר מפלגה- ניתן לטעון ששקד מתפקדת בדיוקן זה כדוגמנית. שקד אינה מבטיחה לנו דמות של מנהיגה, ואם כך יש לשאול, מהי ההבטחה המגולמת בכרזה?
אז מה המסר של שקד
בנסיון לענות על שאלת המסר האמיתי שכרזת הבחירות בכיכובה של שקד מוסרת לצופה, תוך קריאתה בקונטקסט המקומי, ובבחינת מטרות המפלגה אותה שקד מייצגת, ניתן להסיק כי שקד מבויימת כנערה/אשה ארץ-ישראל14זכיר לנו את ישראל הישנה והטובה. שקד מגלמת נערה צברית צנועה, יפה ומסבירת פנים, רכה ותמימה, תכולת עיניים ותכולת לבוש, פשוטה, שהרוח פרעה מעט את שערה הארוך, החלק והטבעי. הבית היהודי מעביר את צביונו הציוני באמצעות ה'צבריות' דלת החומר, היופי שבפשטות. אולם לעומת תמונתו של בנט בו ערכים אלו באו בצמוד להיותו דמות בעלת נוכחות פוליטית, משקד שבתמונה ניטל לחלוטין העוקץ והיא נותרה דימוי תדמיתי בלבד.שקד אינה מנהיגה אותנו, היא לא מסתכלת לנו בעיניים, ולא מהרהרת בהגשמת חזונה. היא מבויימת באופן כמעט דוקומ.
טרי, תוך כדי התמקדות באדם שנמצא בחדר, מבלי משים לסיטואציית הצילום. בתור הפנים הנשיות של 'הבית היהודי', שקד הפרזנטורית העדינה בעלת המבט המוסת מבויימת לטעמי במידה רבה כ"הצעת הגשה", כהמחשה ש"אם תצביעי לנו גם את תוכלי להיות (יפה/שמחה/חופשית בארצנו) כמוני" עבור האחיות, וכהמחשה ש"כך יראו בנות ישראל אם תצביע לנו" עבור האחים. חשוב עם זאת להדגיש כי דמותה של שקד הפרזנטורית אינה זהה לדמותה של שקד הפוליטיקאית. שקד הפוליטיקאית היא דמות פרונטאלית, וכאשר מצטרף אליה התוכן הטקסטואלי ניתן להווכח בקלות כי היא אינה חוששת להיות חזקה, להיות מחנכת, דידקטית, מטיפה או אפילו קרה וצינית. ניתן להווכח בכך בתשדירי הבחירות של הבית היהודי 2013:יש לך בית14, כמו גם בכל הופעה שלה במדיום הטלוויזיוני; כאשר מופנית אליה מצלמת וידאו ולא מצלמת סטילס, אופייה הלוחמני פורץ החוצה. אמנם היא שומרת על דמותה החיננית, הפשוטה והצנועה, החייכנית כשאפשר, המרוכזת בבן שיחה לפחות כפי שהיא מרוכזת במצלמה, אולם גם כאשר מגוון הבעות הפנים וטון הקול מצטרפים לדיוקן על ציר זמן- אין ספק לצופה שמדובר בדמות של מנהיגה פוליטית חזקה ונחושה- גם אם לא תמיד חזקה בעבודתה הפוליטית מול חברי מפלגתה, היא תמיד לפחות איתנה אל מול בני שיחה בסיטואציה הטלוויזיונית/עיתונאית15).
הערות שוליים
בחירות 2013: איילת שקד, מנהיגה או פרזנטורית?
ניתוח השוואתי של דיוקנה של ח"כ איילת שקד ובחינת 'דימוי המנהיג' בתרבות החזותית.
איילת שקד, פוליטיקאית וחברת כנסת בישראל, פרצה אל התודעה הכללית בבחירות לכנסת לשנת 2013. דמותה הפוליטית נתפסה מייד כשנויה במחלוקת, הן משום התבטאויותיה ודיעותיה הפוליטיות, אך בעיקר משום המראה החיצוני שלה, כיוון שבלטה בנוף הפוליטי כאישה שנתפסת בחברה הישראלית כאשה יפה במיוחד. (מכאן, לשם הנוחות, לא אסייג את היות שקד אישה אטרקטיבית 'לפי מה שנחשב בחברה הישראלית-מערבית שלנו' אלא אשתמש בשם התואר "יפה" כאילו היה עובדה). שקד, אשר תמונתה, כמו גם תמונתו של ראש הרשימה נפתלי בנט, התנוססה על שלטי החוצות לקראת הבחירות האחרונות, בלטה בדיון הציבורי בשל יופייה החיצוני. יופייה של שקד תפס תשומת לב במדיה הן בדיון האזרחי- בין בלוגרים, חברי פייסבוק ומטקבקים, והן בדיון אודותיה בתקשורת ההמונים- בטלוויזיה ובעיתונות. לא מעט ראיונות 1 וטורי דעה2 בין אם קומיים3, סאטיריים 4 או בעלי אופי אינפורמטיבי 5, עסקו ביופיה והשפעתו הפוליטית. לעיתים קרובות עורר יופייה חשדנות לגבי האופן שבו הגיעה למעמדה, תיאוריות לגבי השימוש בו למטרות פוליטיות ע"י בעלי כח, תהיות ולגבי קיומם או חוסר קיומם של הכשרונות שניחנה בם מעבר למראה החיצוני. חלק מהטענות מתייחסות ליופיה של שקד ככלי אישי שלה להתקדמות6, חלקן מתייחסות ליופיה ככלי של המפלגה לקדם את עצמה מבחינה שיווקית7, וחלקן גורסות כי הצורך המיוחד של מפלגת "הבית היהודי" בפנים יפות מייצגות הוא כ'עלה תאנה' שמטרתו להסתיר את האנשים הקיצוניים הרבים שאורבים לציבור ברשימת המפלגה לכנסת8.
כך או כך, נדמה כי השאלה המרכזית הנובעת מהעניין התקשורתי סביב חזותה של שקד והופעתה המפתיעה כמעט בראש רשימה שמזוהה עם צביון יהודי-דתי וימני, כאשה חילונית שגדלה וחייתה בצפון ת"א (וכמובן- מאוד יפה) היתה- האם מדובר במנהיגה או בדוגמנית?9 עברה הפוליטי והמקצועי העשיר של שקד עשוי להיות רלוונטי על מנת לענות על השאלה הזו, אך לשם ענייננו אנסה להשיב על השאלה אך ורק באמצעות התייחסות לדימויים המצולמים של דמותה אשר הוצגו בתקשורת, ובמרכזם הדימוי הבולט, המתוקשר, והמרכזי ביותר של ח"כ שקד לקראת בחירות ישראל לכנסת לשנת 2013- דיוקנה על גבי כרזת הבחירות של קמפיין 'הבית היהודי'.
בקמפיין הבחירות של 'הבית היהודי' הוצגו שלטים המציגים את דמויותיהן המצולמות של יו"ר המפלגה, נפתלי בנט, ושל שקד, בקריאות (בהתאמה) “אחי, בוא הביתה" ו"אחותי, בואי הביתה". שני הדיוקנאות משדרים נועם וחביבות, מחזקים את המסר לפיו חזון מפלגת הימין של בנט הוא לאחד את עם ישראל- חילונים ודתיים, תחת כנפי המסורת היהודית וארץ ישראל השלמה, למדינה יהודית ודמוקרטית. התמונות המחוייכות הן דימוי יוצא דופן על גבי כרזת בחירות-ארציות, הן בתרבות הישראלית והן בהיסטוריה האוניברסלית של כרזות הבחירות. כפי שנראה מייד, דמויות מנהיגים פוליטיים יהיו לרוב מבויימות באופן דרמטי יותר, מלא חשיבות ובמבט חודר- אל עבר הצופה, או אל עבר "העתיד" ו"החזון"- שיהיו מיוצגים ע"י נקודה דמיונית, רחוקה וגבוהה בחלל, בה מרוכזת הדמות. את הדיון אערוך ראשית בהשוואה לדימויי מנהיגים החקוקים היטב בתודעה והזיכרון הקולקטיביים של התרבות החזותית, שנית- בהשוואה עם כרזות בחירות אחרות בעולם המציגות נשים, ושלישית- בהשוואה עם כרזות הבחירות האחרות באותו הזמן ובאותה הטריטוריה- בחירות ישראל של 2013.
השוואה אל מול איקונת המנהיג האוניברסלי
ראשית אמנה את הדוגמאות שנבחרו כדימויים איקוניים בהם מוצגים מנהיגים משמעותיים בהיסטוריה:
כרזת הבחירות של ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית ב2008, הדיוקן המפורסם של צ'ה גווארה- המהפכן המרקסיסט שדיוקנו על גבי חולצות-טי הוא סמל מקובל בתרבות הפופ מאז שנות השישים של המאה הקודמת ועד היום, דיוקנה של מלכת אנגליה אליזבת' השניה מ1977- המוכר לנו בעיקר בזכות השימוש בו בעטיפת אלבומם של הסקס פיסטולס "God save the queen”, דיוקנו של מאו, דיוקנו של ג'וסף סטאלין, וכן דיוקנאותיהם של אמא תרזה ושל מהאטמה גנדי.
בבחינה של אוסף הדימויים הללו, מהם ניבטת אלינו חזותה של מנהיגות סוחפת, אנסה לעמוד על השוני בדיוקנה של שקד שעל כרזת הבחירות.
אוסף הדימויים נחלק בגסות לשתי פוזיציות עיקריות- זו הפרונטלית, המביטה בצופה, וזו של פרופיל שלושה-רבעים, מבטה מופנה מעלה לנקודה מרוחקת בחלל. גם מאו וגם המלכה אליזבת' השניה מביטים הישר אל הצופה, ובכך מדגימים מנהיגות פרונטאלית, עזת פנים, דומיננטית. פניהם שלוות ומחויכות- מאו באיפוק רב, אליזבת' באיפוק חלקי. לבושם רשמי- מאו במדי צבא והמלכה אליזבת' בלבושה המלכותי. לעומתם אובמה, צ'ה גווארה, סטאלין, ואמא תרזה מפנים מבטם אל מחוץ לעדשת המצלמה ולסיטואציה בה הם נמצאים. כולם נושאים מבטם אל על, כביכול מהרהרים בחזונם, כשהבעת פניהם מעידה על האופן שבו הם מתכוונים לפעול להגשמתו: אובמה בנחישות המתבטאת בשפתיים ובלסת הקפוצות ובחמלה שניבטת מעיניו, צ'ה גווארה מביט מעט מעלה מאיתנו ונדמה כאילו מתמודד מול איום קונקרטי באומץ וללא חת אשר ניבטים מכל תוי פניו- בגבותיו המורדות, בעיניו המרוכזות בנקודה ספציפית ושרירי פניו המכווצים, המוכנים לפעולה. סטאלין דומה בייצוגו לדימויים הרשמיים שהוצגו תחילה- לבוש במדיו עטור תגים, פניו רגועות ומבטו מופנה הצידה ומעלה בפרופיל קלאסי של שלושה רבעים. ואילו בדיוקן האם תרזה, דמותה שוחרת הטוב מביטה למרומים, כאילו מחפשת את עזרתו וחיזוקו של אלוהים. דמות מעניינת ורלוונטית נוספת, איקונית לכשלעצמה אולם חסרת דיוקן מייצג עיקרי, היא מהטמה גנדי. גנדי, רוב תמונותיו המאוחרות דומות- בבגד קאדי פשוט או בכתפיים חשופות, עם משקפיו העגולים ובמבט מחוייך ומבוייש הנוטה כלפי מטה. עם זאת, בבול ההודי הרשמי דיוקנו מאוייר בפנים מורצנות, מוטות הצידה ומבטן מעלה. כלומר, גם כשדמותו סימפטית וצנועה, דימויו הרשמי כמנהיג יהיה מרוחק, רציני ובעל חזון. מבטה המחוייך והנעים של איילת שקד מופנה מעט אל מחוץ לעיני הצופה ומעט כלפי מטה בהטייה ראש קלה. גבותיה נינוחות, חיוכה רחב, עיניה פקוחות לרווחה. שקד לא נראית כמישהי אשר הוגה בחזונה אלא כמישהי השקועה בשיחה נעימה עם אדם שנסתר מענינו, אשר עומד מטרים ספורים מהצלם. בתמונה זו שקד מבויימת כמישהי מודעת-לא מודעת למצלמה (ובכך לעין הבוחנת אותה), שקועה בתוך סיטואציה נעלמה אך בלתי מאיימת. במאמר על ציורי נשים ברנסנס שכתבה פטרישיה סימונס2, חוקרת אמנות באוריינטציה מגדרית, היא מתארת את המעבר בייצוג נשים מפרופיל מלא לפרופיל שלושה רבעים. בעוד שהגברים היו מצויירים ע"פ רוב בדיוקן פרונטלי, הנשים היו מתוארות כדרך קבע בהטיית הראש. אחד מטיעוניה הוא שהסתה הצידה של מבט האישה בציור שומר על דימויי צניעותה ובתוליותה של האישה, הופך אותה לדמות פאסיבית וחסרת מודעות למתבונן בה- פריט דקורטיבי שהצופה יכול להביט עליו ולהתרשם ממנו בנוחות. כלומר, הנשים אינן מביטות ולכן אינן יכולות לאיים על המתבונן. נדמה כי הפניית הראש אל עבר “נקודת החזון” היא דרך לייצר מסר פוליטי של איש מעשה צנוע הפועל לשוויון ונרתע ממעמד חברתי כלכלי המשדר כח ועוצמה במובנם הקלאסי, המונארכי. עם זאת, בויתור על "נקודת החזון", כאשר שקד מגלמת את תפקיד הדימוי הנשי הבלתי מאיים, שניתן להביט בו מבלי שיביט בחזרה, היא מאמצת לדיוקנה את הערכים של 'מודל היופי הנשי' (כפי שהתפתח בהיסטוריה המערבית) וזונחת את דימוי המנהיג כפי שהוא מקובל בתרבות החזותית.
השוואה אל מול דיוקן המנהיגה האוניברסלית
אם נניח שכל אישה בשדה הפוליטי עומדת מול התמיהה הציבורית- האם אשה זו יכולה להיות מנהיגה, מעניין יהיה להשוות את דיוקנה של שקד לדיוקנאות נוספים של נשים מנהיגות על גבי כרזות בחירות.
דיוקני הנשים המנהיגות אותם נבחן הן:
דילמה רוסף- נשיאת ברזיל משנת 2011, פאק גון הייה- נשיאת דרום קוריאה משנת 2013, לאורה צי'נצ'ייה- נשיאת קוסטה ריקה משנת 2010, אן הידלגו- סגנית ראש עריית פאריס מנת 2010, וסגולן רויאל שהיתה מועמדת מובילה לנשיאות צרפת בשנת 2007.
ניתן להבחין כי כל חמש המנהיגות הצטלמו לדיוקנן כאשר עיניהן מישירות מבט עם הצופה, ארבע מתוכן מצולמות באופן פרונטאלי לחלוטין, כאשר החמישית, רויאל, מטה את ראשה לפרופיל שלושה רבעים. הארבע הראשונות מצויידות כולן בחיוך ייצוגי, בלבוש מחוייט ובשיער מסודר למשעי, רובן בתספורת קצרה (מעל לכתפיים). מעניין לשים לב לבחירה בדיוקן פרונטלי כמוטיב חזרתי בייצוגה של מנהיגה אשה בת ימינו. זאת בניגוד למנהיג שמבטו מופנה ל"נקודת החזון" כפי שראינו שמקובל כסמל למנהיגות חזקה בימינו. ניתן להניח כי הצורך של מנהיגה אשה להוכיח את כוחה, ולהתרחק מדימוי המודל הנשי בשלושה רבעים הוא שמניע את ההחלטה החזרתית הזו בבימויה של מנהיגה אשה. בסרט "הקוד המגדרי"1 מוצגים דימויים רבים אשר מציגים את דימויי מודל היופי הנשיים והגבריים כפי שהם מקובלים בתרבות החזותית בת ימינו, ומשתקפים דרך עולם הפרסום. שם ניתן לראות כי גבר נחשק יצולם בדיוקן פרונטלי חזק ובמבט חודר למצלמה, ואילו אשה נחשקת לרוב תהיה בלתי מאיימת, בתנוחה לא נוחה, לא מסתכלת אל הצופה, בעולם משלה. מנהיגה אשה שרוצה להוכיח כי היא ריאליסטית, מחוברת לעולם ועם שתי רגליים על הקרקע כנראה תעדיף שלא "להסתכן" במבט חולמני אל עבר נקודת החזון. היא תבחר להציב את עצמה שולטת בסיטואציית הצילום שמתרחשת מולה, עם מבט חודר הישר אל עדשת המצלמה וכך גם אל עינו של הצופה. את הכוחניות החודרנית של המבט בעין הצופה מרככות המתמודדות באמצעות חיוך רחב ובטוח.
יוצאת דופן מבין החמש היא רויאל- מצולמת בצילום תקריב, שערה נחתך בקומפוזיציה כך שקשה להתרשם מצורתו והוא נדמה כאין סופי. שפתיה אינן מחוייכות אך מבטה משועשע מעט, גבותיה מורמות מעט, חצי בוחנות וחצי זהירות. ישנו רמז קל של פיתוי באופן בימוי התמונה. השכבה הטיפוגרפית (עיצוב באמצעות בטקסט) שופכת אור נוסף, כאשר הסגנון הגרפי מרפרר באופן מובהק למעצבת הפמיניסטית ברברה קרוגר, שעבודותיה שואלות מעולם העיצוב הגרפי והתקשורת החזותית טכניקות שיווק אגרסיביות ופרובוקטיביות על מנת לעורר שאלות על תפקיד האישה בחברה, ועל השימוש בגוף האשה כאובייקט נחשק. מעניין לציין כי גם רויאל, כמו שקד, זכתה לעניין ציבורי מרכזי בהופעתה החיצונית, להתייחסויות רבות ליופיה, לקלות דעתה ולחטטנות 'צהובה' במצבה המשפחתי.
עם זאת, דמותה המצולמת של איילת שקד בכרזת הבחירות בהחלט יוצאת דופן בין מנהיגות העולם בנות ימינו. הצילום המצטנע שמתאיין להביע כל כח או איום קל שבקלים על המתבונן, המבט המוסת הצידה, החיוך הרחב וניתוקה המבויים מסיטואציית הצילום- הצירוף של כל אלו הוא תקדימי בכרזת בחירות המציג מועמדת מובילה ברשימת מפלגה. צילומה המצטנע נטול כל כח ודרמה ובכך בהחלט מערער על תפיסת כוחה הפוליטי המנהיגותי ומעורר שאלות על תפקידה במפלגה, לפחות בכל מה שמשתמע מכרזת הבחירות.
השוואה אל מול דיוקן המנהיג הישראלי העכשווי
בקונסטקט צר יותר של זמן ומקום, אשווה את דיוקנה של שקד אל מול כרזות נוספות מהבחירות בישראל לשנת 2013. מבין הכרזות אשר בחרו להציג דיוקן, ניתן לראות בעיקר את ייצוגם של ראשי המפלגות המתמודדות- בנימין נתניהו, ציפי לבני, שלי יחימוביץ', נפתלי בנט ויאיר לפיד. בנוסף לשקד שמיוצגת שלא כראש הרשימה לכנסת מטעם הבית היהודי, אל דיוקנה של יחימוביץ' הצטרפו בחלק מהמופעים שורת גברים תומכת ממפלגת העבודה.
באופן מעניין ניתן למצוא דמיון רב בין דיוקנם של שני המתמודדים שנחשבו להכי "ריאליים" לראשות הממשלה דאז- בנימין נתניהו וציפי לבני, שניהם במבט פרונטלי ישיר אל הצופה, רציניים כמעט לגמרי, כאשר רק רמז של חיוך מסתתר בקצות שפתיהם ובמבטם. שניהם בפנים חזקות אך רגועות ובוטחות עם גבה אחת זהירה מורמת מעלה, שניהם לבושים חליפה. נתניהו ולבני מוצגים כמנהיגים חזקים, מלכותיים, נחושים וזהירים שניתן להפקיד את גורל המדינה בידם. לעומתם, יחימוביץ' בעלת הדמוי הציבורי הקשוח מציגה עצמה בדיוקן פרונטאלי 'מרוכך' במוטיבים נשיים- חיוך רחב, עיניים מכווצות מתוקף החיוך והטיית ראש קלה, לבושה חליפה נשית. שורת הגברים מאחוריה לבושה חליפות ומביטה פרונטאלית אל הצופה. יאיר לפיד, גם הוא לבוש חליפה, בממט פרונטלי אל הצופה ובפנים חתומות ורגועות, זיק קטנטן של חיוך בשפתיו ורמז קל לחמלה בעיניו.
תצלומו של בנט מעט שונה מ'דימוי המנהיג' של ישראל 2013. בדומה ליחימוביץ' הוא מחוייך לחלוטין. בימוי התמונה יוצר תחושה שבנט נינוח ויומיומי אל מול הסיטואציה בה הוא נמצא, ואולי אף משועשע ממנה ומהצורך לייצר דיוקן רשמי. הוא לבוש בחולצה ועניבה ללא ז'קט, באופן שכמעט ומספר לצופה עשיר הדמיון כיצד אולי לבש חליפה שלמה בתחילת היום והסיר אותה במהלך הצילומים על מנת להרגיש יותר בנוח. עם זאת, פניו של בנט פרונטליים, עיניו מישירות מבט אל עדשת המצלמה, חיוכו הלבבי ומבטו המשועשע והחם אל הצלם שנמצא מעט מתחתיו (מה שבכל זאת מגביה אותו מאיתנו) מבשר, כפי שסיסמאת הבחירות מבטיחה לנו, כי 'משהו חדש מתחיל'. אחינו בנט, כפי שהוא ניבט אלינו מכרזת הבחירות, יהיה כח מפייס ומאחד כאשר יפעל 'להחזרת הרוח היהודית-ציונית השורשית למדינת ישראל ולעם בישראל'.13 במניפולציה עדינה ומתוחכמת, בנט משתמש במוטיבים המוכרים לנו מדימוייו של המנהיג ומצלי
ח לשבור אותם באופן שמעביר את מסר ה'סחבק' החיובי והחינני אך בשום אופן לא מערער על כוחו הפוליטי.
לעומתו, תמונתה של איילת שקד בולטת בחריפות בנוף הפוליטי. לעומת הרמז לרשמיות בעניבתו וחולצתו המכופתרת של בנט- שקד לבושה בחולצה תכולה כמעט יומיומית, בה אין כל רמז לרשמיות וחשיבות. גם אותה עין המצלמה תופסת מלמטה, אך בשילוב עם הטיית הראש הצידה, הטייתו של הראש כלפי מטה מותירה רושם מצטנע של המצולמת ולא של עליונותה הפוליטית עלינו (ואם ישנו רמז של עליונות של שקד עלינו אזי הוא לא כמנהיגה אלא כדימוי נשי נחשק). שיערה הפרוע עומד בניגוד לשערם המסורק למשעי של שאר המתמודדים (ולפדחתו המבריקה אך מסודרת של בנט) ויוצר דימוי של אשה חופשיה וחסרת דאגות. היא איננה מסתכלת על הצופה ואיננה מסתכלת אל נקודת החזון, אלא נמצאת כביכול בתוך סיטואצייה קונקרטית שהמצלמה תופסת ומציגה לנו. כביכול, מבלי ידיעתה. ריחוקה של שקד מסיטואציית התיעוד מנשלת אותה מהכח הפוליטי ומן ההבטחה למנהיגות, והופכת אותה באותו הרגע לשחקנית. מכיוון שבתוך קונטקסט של כרזת בחירות היא שחקנית שתפקידה לקדם מוצר- כלומר מפלגה- ניתן לטעון ששקד מתפקדת בדיוקן זה כדוגמנית. שקד אינה מבטיחה לנו דמות של מנהיגה, ואם כך יש לשאול, מהי ההבטחה המגולמת בכרזה?
אז מה המסר של שקד
בנסיון לענות על שאלת המסר האמיתי שכרזת הבחירות בכיכובה של שקד מוסרת לצופה, תוך קריאתה בקונטקסט המקומי, ובבחינת מטרות המפלגה אותה שקד מייצגת, ניתן להסיק כי שקד מבויימת כנערה/אשה ארץ-ישראל14זכיר לנו את ישראל הישנה והטובה. שקד מגלמת נערה צברית צנועה, יפה ומסבירת פנים, רכה ותמימה, תכולת עיניים ותכולת לבוש, פשוטה, שהרוח פרעה מעט את שערה הארוך, החלק והטבעי. הבית היהודי מעביר את צביונו הציוני באמצעות ה'צבריות' דלת החומר, היופי שבפשטות. אולם לעומת תמונתו של בנט בו ערכים אלו באו בצמוד להיותו דמות בעלת נוכחות פוליטית, משקד שבתמונה ניטל לחלוטין העוקץ והיא נותרה דימוי תדמיתי בלבד.שקד אינה מנהיגה אותנו, היא לא מסתכלת לנו בעיניים, ולא מהרהרת בהגשמת חזונה. היא מבויימת באופן כמעט דוקומ.
טרי, תוך כדי התמקדות באדם שנמצא בחדר, מבלי משים לסיטואציית הצילום. בתור הפנים הנשיות של 'הבית היהודי', שקד הפרזנטורית העדינה בעלת המבט המוסת מבויימת לטעמי במידה רבה כ"הצעת הגשה", כהמחשה ש"אם תצביעי לנו גם את תוכלי להיות (יפה/שמחה/חופשית בארצנו) כמוני" עבור האחיות, וכהמחשה ש"כך יראו בנות ישראל אם תצביע לנו" עבור האחים. חשוב עם זאת להדגיש כי דמותה של שקד הפרזנטורית אינה זהה לדמותה של שקד הפוליטיקאית. שקד הפוליטיקאית היא דמות פרונטאלית, וכאשר מצטרף אליה התוכן הטקסטואלי ניתן להווכח בקלות כי היא אינה חוששת להיות חזקה, להיות מחנכת, דידקטית, מטיפה או אפילו קרה וצינית. ניתן להווכח בכך בתשדירי הבחירות של הבית היהודי 2013:יש לך בית14, כמו גם בכל הופעה שלה במדיום הטלוויזיוני; כאשר מופנית אליה מצלמת וידאו ולא מצלמת סטילס, אופייה הלוחמני פורץ החוצה. אמנם היא שומרת על דמותה החיננית, הפשוטה והצנועה, החייכנית כשאפשר, המרוכזת בבן שיחה לפחות כפי שהיא מרוכזת במצלמה, אולם גם כאשר מגוון הבעות הפנים וטון הקול מצטרפים לדיוקן על ציר זמן- אין ספק לצופה שמדובר בדמות של מנהיגה פוליטית חזקה ונחושה- גם אם לא תמיד חזקה בעבודתה הפוליטית מול חברי מפלגתה, היא תמיד לפחות איתנה אל מול בני שיחה בסיטואציה הטלוויזיונית/עיתונאית15).
הערות שוליים
1. איילת
שני, הארץ, סוף
שבוע, שיחה
עם מתנחלת תל אביבית
2. מתי
גולן, גלובס, דעות, איילת
שקד היפה והמאכזבת
3. מצב
האומה עונה 6
- פרק 13 המלא : ח"כ
איילת שקד במצב האומה
4. שי
שטרן, מגזין
מאקו, אל
תשאל: ספיישל
בחירות.
http://www.mako.co.il/news-elections-2013/dont-ask/Article-e4b4715e033bb31006.htm
5. ערוץ 2: איילת
שקד שלא הכרתם.
http://www.youtube.com/watch?v=v22FCq0XQiA
הארץ, שני.
6. בן
כספית, עושים
סדר חדש.
מצב
האומה.
7. טל
שניידר,
'תהיי
יפה ותשתקי, איילת
שקד'
Patricia
Simons, Women in Frames, the gaze, the eye, the profile in
Renaissance portraiture.
Hist Workshop J
(1988) 25(1): 4-30 doi:10.1093/hwj/25.1.4
Simons
The
Codes of Gender, 2010, Sut Jhally
8. עקרונות
הבית היהודי
9. תשדירי הבית היהודי 2013: יש לך בית.
http://www.youtube.com/watch?v=ntItSIV8tus
10. איילת
שקד שלא הכרתם.
11. שטרן.
12. כספית.
13. תכנית
הבוקר, איילת
שקד וזהבה גלאון מדברות על פסיקת בג"צ.
http://www.youtube.com/watch?v=nEtTV8wSAag
14. לונדון וקירשנבאום,עם ח"כ איילת שקד על חוק העמותות.
14. לונדון וקירשנבאום,עם ח"כ איילת שקד על חוק העמותות.
http://www.youtube.com/watch?v=GgIaIJtdmic
15. גאולה אבן, ערוץ 2: המוסף.
15. גאולה אבן, ערוץ 2: המוסף.
http://www.youtube.com/watch?v=HQU97uj-jnU
16. עודד
בן עמי, ערוץ 2: חדשות
שש, עימות
בין ח"כ
חנין זועבי לח"כ
איילת שקד.
http://www.youtube.com/watch?v=fnvW9pV46hY
