יום שלישי, 2 באוקטובר 2012

פרדוקס הכפיל של ריאן ג'ונסון

 Looper (2012)

בימוי: ריאן ג'ונסון
תסריט: ריאן ג'ונסון
כוכבים: ג'וסף גורדון לויט, ברוס וויליס, אמילי בלאנט
עיצוב הפקה: אד ווראוקס
ארט דירקטור: ג'יימס גלרדן


ל"לופר" הלכתי בלי חשק. שותפי לצפייה דווקא תיאר עבורי את עלילת הסרט בהתלהבות רבה אבל מייד אחרי צמד המילים "מסע בזמן" כבר איבדתי את הריכוז במחשבה ש"ג'יזס, הנה עוד סרט שחושב שהוא דוני דארקו ובא לשחק לי עם המוח. תפתרו קודם את הפאקינג טמפורל פרדוקס ואז תחזרו אלי".
כרזת הסרט ש"לב" משתמשים בה, גירסא מפוטשת להחריד של הפוסטר דל התקציב של "הערת שוליים", לא הוסיפה מרגוע לגבי השעתיים של היריות שעמדתי לחזות בהן, אבל ג'וזף גורדון לויט הוא ג'וזף גורדון לויט, והוא גם ברוס ויליס, כמסתבר. אז השתכנעתי.

את סוגיית פרדוקסי הזמן, אגב, "לופר" מבטל במחי יד באופן די מבריק, וניב שטנדל הספיק להרחיב על כך לפני.

"לופר" מרגיש אולי כמו בי-מובי שנולד להורים הנכונים. הפוטנציאל שלו כנראה ממומש לחלוטין- הוא מהוקצע למשעי ובשליטה מלאה בכל רגע נתון, ובכל זאת אולי 50% מההחלטות בו חסרות כל הגיון סינמטי המוכר לנו מסרטי איכות אחרים. זה מתבטא לא רק בהפרעת הזהות הדיסוציאטיבית שמתגלה אחרי חצי סרט, כשבכל עשר דקות, ועם רמזים מטרימים דקים שבדקים מתחלף הנושא והסגנון, אלא גם בהחלטות האמנותיות התמוהות לעיתים, כמו ערימת הפלורסנטים האסתטית אך הלא מזוהה (אולי מישהו הבין מה זה?) במערה של ויליס, והפלרים והבזקי האור שמסנוורים אותנו ללא הרף. ובכל זאת, אין ספק שהצילום מדוקדק ויפהפה ושההפקה האמנותית היא למן המעלה הראשונה- במיוחד שבתה את ליבי הסצנה של גורדון לויט יושב במשרד של הבוס שלו, נוטף סטייל עם "העניבה המזורגגת" הפרחונית שכרוכה סביב צווארון חולצה דמויית ג'ינס מכופתרת וג'קט (דמוי, אני יכולה רק לקוות) עור, פס השתקפות מבריק חוצה את ראשו בקומפוזיציה לא מאוד נוחה אבל, בעיני, מקסימה.

"The movies that you’re dressing like are just copying other movies"


"לופר" הוא סרט פרנואידי, שלא מניח לך לדקה. לא סביר להניח שתוכלו לגלוש במחשבות ליותר מרגע מבלי שיריית אקדח מחרישת אזניים תתבע את תשומת הלב שלכם בחזרה, ובכל זאת הסחה מרכזית שנתתי עליה את הדעת בכל רגע שבו הסרט איפשר לי היתה זו- מה לעזאזל הם עשו לפרצוף של ג'וזף גורדון לויט? באיזה אופן הגבות המשונות האלה באמת מזכירות את הגבות המדלדלות של וויליס? האם לא קיימות עדשות מגע צבעוניות משכנעות יותר, או לפחות דרך לתקן אותן איכשהו באפטר? איך מתיישבת ההעובדה שכיערו את גורדון לויט כל כך כשברוס וויליס עצמו נחשב לסמל מין? האם הם שאבו את הקריקטוריזם דווקא מהאלמנטים המבוגרים יותר של וויליס? *באם* הנה שוב ג'ו מפוצץ בדציבלים לחלוטין לא פרופורציונליים עוד טארגט עתידי, ורק כשהלב שלי שב למקומו שמעל לתחתונים, והציפורניים נשלפות בחזרה מתוך העור של עלם החמודות שישב לצידי, אני ממשיכה לתהות- האם שאר יושבי האולם מוטרדים כמוני מהדפורמציה שעוברת על גורדון לויט? האם לא מוטב היה לוותר על הסטאר בשביל אמינות הסרט? לוותר על עיוות הפנים ולקוות שהצופה ימחל על עניין הדמיון? בסופו של דבר, הסרט הזה היה יכול לעשות את הגורדון לויט (או הג'ייק גילנהול) הבא, אבל ההתעקשות דווקא על השחקנים הספציפיים שהבמאי רצה, שכל אחד מושלם בדרכו לתפקיד, גם מלמדת אותנו משהו על מהותן של ההחלטות שנלקחו בסרט. ריאן ג'ונסון לא בוחל באמצעים. הוא חי את "לופר" כאילו זה הסרט האחרון שהוא יעשה. הוא רוצה לעשות סרט שיש בו את כל מה שהוא אוהב, ולא מוכן להתפשר על החזון שלו רק בגלל נסיבות מקריות כמו הנוהג לכתוב סרט בסגנון קוהרנטי והגיון לינארי. הוא לא חושש להטריד את מוחו של הצופה באלימות קיצונית ומפתיעה לעיתים עד כדי גיחוך, בצילום ראוותני מדי, בהיסטוגרמת סאונד לא מאוזנת לכאורה- ובמובן זה, יש פה לטעמי אולי דווקא אמון מלא באינטיליגנציה של הצופה. הפעם ג'ונסון הוא לא במאי מתחשב. אין בו את ה"אדיבות" להציג לנו סרט הרמוני ללא פגמים. הסיפור שלו, הבימוי, התסריט והאסתטיקה הם מה שהתחשק לו לספר ולעשות, ללא פשרות. יש משהו נכון, פוסט מודרני וקונטמפוררי (אקסקיוז מיי פרנץ') בהחלטה הזו, ודווקא ממנה, לדעתי, ניבטים הקוהרנטיות והסגנון הייחודיים, אשר מפצים על הפערים בין המתרחש לבין ציפיות הצופה בתחושה של שליטה מוחלטת בכל האלמנטים, אינטיליגנציה, חדות, הומור עצמי וחוסר בושה.

כמו המסע בזמן עצמו, צילום קולנועי של דמות בהפרשי גילאים תמיד ייצור פרדוקס כלשהו. כששתי דמויות ראשיות בסרט הן למעשה דמות אחת בגילאים שונים, מובטחת לצופה הסקרן חוסר נוחות ונדידת המחשבה מעולם הסרט אל יוצרו. בין אם מדובר בהחלטה על שחקן אחד שמשתנה עם 2 סטים נפרדים של איפור וסטיילינג, בין אם שני שחקנים אשר אחד מהם מתחפש לשני או ששניהם מתחפשים זה לזה במידה זו או אחרת, בין שהדמיון הוא מושלם ובין שיש בו פגמים באמינות- עצם המעשה מחוייב לעורר בנו לפחות את אותה סקרנות מינימלית הנובעת ממבט בתמונתו של אדם מבוגר בצעירותו (או אדם צעיר בתמונה מהעתיד). כל זה מועלה בחזקה, כמובן, כשמדובר בשני שחקנים מוערכים מהפסגה ההוליוודית, דומים זה לזה או שונים זה מזה ככל שיהיו.

   גוז'ף גורדון לויט כברוס וויליס הצעיר                                            ברוס וויליס הצעיר  




כששתי דמויות ראשיות בסרט הן למעשה דמות אחת בגילאים שונים

נדמה לי שבאופן פרדוקסלי, ההחלטה הלא מוחלטת של ג'ונסון, תחפושת הברוס ויליס המשונה של ג'וזף גורדון לויט, נמצאת במקום הגון ביותר בסקאלת האפשרויות שעמדו בפני ריאן ג'ונסון, אשר באופן עקבי הקפיד על יושרה בהחלטות שהן, לבסוף, לטובת היצירה. ושוב כמו המסע בזמן עצמו, אנחנו ניצבים בפני סיפור מרהיב ומרתק שלא יכול היה להתרחש בלי מקבץ שובה לב של סתירות פנימיות טורדניות.





תגובה 1 :

  1. כל כך הרבה ביקורת, ובלי טיפה אחת של פלצנות :) מסכימה עם כל מילה שכתבת (לפחות אלה שהבנתי), גם לי עלו המון תהיות לגבי הסרט ועדיין נהניתי ממנו מאד!
    3>

    השבמחק